את השיר נשירה עם נשמה בלב
על האלבום השני והמפוספס של גבי שושן, במלאת עשור למותו
החודש לפני עשר שנים גבי שושן שם קץ לחייו.
שושן היה חלק מדור של מבצעים שתמיד היו קצת אאוטסיידרים לאתוס הישראלי.
בניגוד לנונשלנטיות האיינשטיינית, הקיבוצניקיות החנוכית או הציניות הסנדרסונית, הזמרים שהגיעו מלהקות הרוק של רמלה ודרום תל אביב היו שונים. היה להם קול עוצמתי ומלא פאתוס, היתה להם הופעה בימתית שקידשה את החליפות על פני הג’ינס, והם שרו על אהבה, התבגרות, כאב ומשפחה במלוא הרצינות, בלי להוסיף קריצה בסוף.
כל ז’אנר שנכנס לזרם המרכזי בישראל צריך לעבור את טקס החניכה של ההומור. להשתמש בהומור ובידור כדי להחליק בגרון של הקהל הרחב. זה קרה להיפ הופ, למוזיקה המזרחית, לפופ ולפני כולם לרוק’נרול.
הקהל הישראלי היה חייב את הדאחקה, הקריצה והנונשלנט, כדי לחבק את הקומבינציה של גיטרה חשמלית, בס ותופים.
מהסיבה הזאת, הנגנים של להקות הקצב השתלבו די מהר במיינסטרים. מהר מאוד כולם רצו את הדיסטורשן של חיים רומנו, את הבס של מיקי גבריאלוב ואת התופים של מאיר ישראל. אבל הזמרים שעמדו בחזית היו בבעיה. משהו בהם לא התאים לבון טון.
לקראת אמצע שנות ה70, כשלהקות הקצב התחילו להתפורר, אותם זמרים דווקא ניסו להשתלב בממסד המוזיקלי דרך חברות התקליטים הגדולות, והתחילו להוציא אלבומי סולו.
מי שמאוד דחף לזה היו מפיקים מוזיקליים שהיה להם מספיק כוח וקשרים כדי לקדם זמרים שהאמינו בהם. וזה בעצם הסיפור של עוזי פוקס. כוכב עוזי והסגנונות (ולהקות נוספות) שמצא את עצמו קצת לבד אחרי שהלהקה שלו התפזרה.
קובי אושרת היה מי שדחף את פוקס לקבל חוזה הקלטות בחברת סי.בי.אס (לטענתו של אושרת, למרות התנגדות של אנשי הלייבל), וכך יצא ב1974 אלבום הבכורה שלו, “כן כן”.
אלבום שנשען על הצלחת הענק של “אין לך מה לדאוג” במלחמת יום כיפור ולכן נתפר מהר מהר מסביבו. התוצאה היתה מבלבלת. פוקס היה מבצע מצוין אבל האלבום היה כמו תצוגת תכלית שנועדה להראות את הוורסטיליות שלו. אז היו להיטי פופ רוק קלילים, שיר מפסטיבל הילדים, תרגום לגילברט אוסליבן ועוד שירים מפה ומשם.
התוצאה היתה אלבום הסולו היחיד של פוקס עד 2008, והאלבום האחרון שסי.בי.אס הוציאה ליוצא להקות קצב עד צביקה פיק ב1978.
פיק הוציא את אלבום הבכורה שלו עוד קודם, ב1972, תוך הישענות מסיבית של ההצלחה של ‘שיער’. בניגוד לפוקס, פיק היה גם יוצר בעצמו, וההתעקשות שלו על אוטונומיה אמנותית היתה הסיבה לנסיגה מסי.בי.אס לחברה קטנה יותר - קוליפון.
הקולגה של פיק ל’שיער’ וללהקת השוקולדה, גבי שושן, היה במצב הרבה פחות מזהיר.
בניגוד לפיק, הוא לא מינף את ההצלחה כדי לקבל חוזה אלא נכנס די מהר ללהקה נוספת - אחרית הימים. להקה ששווה להרחיב בעניינה בפעם אחרת, אבל לא מפתיע שגבי שושן מצא את עצמו שם. זה היה חיבור של חמישה אאוטסיידרים שלא מצאו את עצמם בתנופה של הרוק הישראלי. מי שנתן את השפיץ המחודד מבחינה ווקאלית באלבום היה שושן. לצד הקולות הנוגים של אלי מגן ומירי אלוני, יוצאי להקת הנח”ל, שושן הביא את הקול הגבוה והעוצמתי שלו לשירים כמו “התעמלות בוקר”, “אין מקום לשניים על עמוד החשמל”, ו”יש לי יום הולדת” (אומרים שבהופעות הוא היה שר את “הנסיכה” במקום מירי אלוני והייתי מת לשמוע הקלטה של זה).
אבל שושן מתבלט בעיני יותר מהכל ב”חייו ומותו של מר גוסקין”, שבו הזמרים חולקים ביניהם את הבתים ואפשר באמת לשמוע את ההבדל ביניהם. ברגע שבו הוא שר את המשפט “לבדו בבוקר הוא קם” ממש שומעים אותו מזיז את הראש מהמיקרופון כדי שהצעקה שלו לא תייצר דיסטורשן בסאונד. האולפנים בארץ פשוט לא ידעו איך להקליט קול כזה.
אחרית הימים שרדה בקושי שנה ואז התפרקה. גבי שושן מצא את עצמו בלי מסגרת ובלי עבודה, והלך לפתח קריירת משחק ב”השוטר אזולאי” ו”קזבלן”, וגם בהצגה “אני שאיש לא מכיר”, שם הוא הכיר את קובי אושרת.
אושרת, כאמור, היה כבר די מבוסס ורצה לקדם זמרים שהאמין בהם. באותם ימים היתה לו להקת סשנים שאותה הוא לקח לשלל עבודות - להקת או שכן או שלא, שגם נתנה השראה ללהיט של עוזי פוקס.
אבל בניגוד לפוקס, שהגיע כבר עם להיט לסי.בי.אס, גבי שושן נחשב לסיכון מסחרי והצליח לקבל חוזה בחברת ‘ישראדיסק’ הקטנה.
ישראדיסק היא עוד סיפור מוזר ואנומלי של ישראל בתקופת הזריחה של הפופ-רוק המקומי. לייבל שרוב ההכנסות שלו הגיעו מהפקת פסטיבל שירי ילדים, ובאופן מדהים תיעל את אותם תקציבים לכמה מההפקות הכי הרפתקניות של התקופה באזורים המתקדמים-פרוגרסיבים: קצת אחרת, 14 אוקטבות, הפלטינה וסדנת הג’אז.
לא ברור מה היתה המוטיבציה שלהם להחתים דווקא את גבי שושן, אבל בתחילת 1973 הגיעה ההצדקה בדמות שני התקליטונים הראשונים שלו: בראשון היה “בראשית” (טקסט חדש של אהוד מנור לשיר כושל של אבי אביבי בשם “תנו ללכת”) ובשני “שש עשרה מלאו לנער”.
השיר הזה הוא באמת אחד הפלאים של הרוק הישראלי. אחד השירים הראשונים בז’אנר שדיבר על התבגרות ונעורים בצורה ישירה ולא מתנצלת. לעומת הטקסטים התיאטרליים של חנוך לוין שגבי שושן שר באחרית הימים, היה בזה חידוש מרענן.
אושרת סיפר שההקלטה של הגשר בשיר היתה אחד הרגעים המכוננים מבחינתו. הצורה שבה שושן צעק, מתוך הקרביים שלו, היתה משהו שלא נשמע בישראל. היה בזה כאב נורא משולב בהתלהבות עצומה. העצב המתוק.
אלבום הבכורה של שושן, “נער שחור עיניים”, שילב בין שירים בעברית ואנגלית, להקות קצב עם רוק ישראלי. זה היה אלבום חזק, עם עיבודים מרשימים במיוחד של קובי אושרת, בתחילת התקופה שבה הוא המריא כמפיק מוזיקלי (ואולי גם לזה נידרש בהרחבה בעתיד).
אבל שושן רצה יותר מזה. הזיהוי עם שירים באנגלית היה מרשים מאוד מבחינה קולית, אבל הוא ראה מסביבו את הרוק הישראלי הופך מסצינה קטנה לשפה המדוברת של הפופ בארץ, ורצה לקחת חלק.
אבל היו עוד כמה כוחות שנכנסו לתמונה באותם ימים.
הזכרנו קודם את קוליפון, חנות התקליטים של האחים אזולאי בכיכר השעון ביפו (שעדיין קיימת ועובדת נכון לכתיבת שורות אלה), שהפכה למפעל ולחברת תקליטים שנתנה במה לכל מי שלא נכנס בדלת הראשית של החברות הגדולות.
מאז שנות ה50 קוליפון נתנו במה למוזיקה של יוצאי מרוקו, תימן, יוון וטורקיה. אבל בתחילת שנות ה70 גם הם התחילו לשים לב לשינויים בעולם המוזיקה והחליטו להפשיל שרוולים ולהצטרף למשחק. המעבר של צביקה פיק ללייבל נתן להם מוטיבציה לחפש זמר כוכב חדש. כזה שישלב את המסורת המזרחית אל תוך סאונד חדש של רוק’נרול.
והם מצאו אותו בתחרות כישרונות צעירים של עיר הנוער. קראו לו אבנר גדסי, והוא כבר הוציא שיר לרדיו שנכשל ונשכח. גם לגדסי היה מנטור שעזר לו להיכנס לעניינים - אלדד שרים, שניגן בלהקות קצב אבל גם ניהל מוזיקלית להקות צבאיות.
שרים לקח את השיר הכושל של גדסי, עיבד אותו מחדש וביחד עם המילים של סמדר שיר זה הפך ללהיט ענק שיצא בקוליפון: “נפרדנו כך”.
אלבום הבכורה של גדסי, שיצא ב1974, היה שילוב מעניין בין רוק, פ’אנק, סול וקצת מוטיבים מזרחיים ואתניים בשירה של גדסי. אבל מעל הכל ריחפה אווירה של מה שנקרא רוק של מעמד הפועלים. כזה שעומד מנגד לרוק הישראלי שיצרו יוצאי הלהקות הצבאיות.
גדסי הציע אפשרות אחרת למיינסטרים הישראלי, ולרגע מסוים, בצל ההצלחה שלו ושיתוף הפעולה עם שאנל ושלישיית אף אוזן גרון (ששרו קולות באלבום), היה נדמה שזה גם יכול לקרות.
עוד אדם שסימל את הקומבינציה הזאת, מכיוון קצת שונה, היה חברו של גבי שושן ללהקת הגולדפינגרז אי שם ב1965 - ניסים סרוסי.
סרוסי, בניגוד לשושן, בנה לעצמו מסלול עוקף מיינסטרים. הוא הקים חברת הפקות עצמאית בשם ‘אמני ישראל’ ובנה את ההצלחה שלו מהשטח, עם הופעות אינטנסיביות מול חיילים במלחמת יום כיפור ועם להיטי ענק (”אשליות” ו”איני יכול”) שהגיעו מהשטח ולא מהרדיו.
על העטיפה האחורית של אלבום הבכורה שלו, שהוא הפיק והוציא באופן עצמאי לגמרי, הוא כתב “מצעד הפזמונים של ניסים סרוסי”. או בקיצור, רדיו שטח.
בניגוד לשמות האחרים שהוזכרו כאן, שלא ממש חובקו אבל ירדו יחסית בגרון, סרוסי התקבל בצורה ממש נלעגת. סגנון השירה שלו נגע לפעמים ברוק אבל שילב אותו בעיבודים תזמורתיים בסגנון סן רמו, ז’אנר שהיה תמיד נחות בעיני העיתונות והרדיו המקומיים, בטח אז. העובדה שהוא ניתק את עצמו מהתעשייה ולא ניסה להשתלב בה כנראה לא עזרה לזה, והשיא היה באותו ראיון מפורסם עם ירון לונדון בתכנית “טנדו”, שבו הוא שאל את מה שכל העיתונאים הישראלים רצו לשאול את סרוסי - “אתה באמת חושב שזה טוב?”.
“לא שרתי מזרחית. הייתי המזרחי בשיר“ - כך אמר סרוסי שנים אחרי אותה תקרית ב”טנדו”. וכאן המקום לעצור ולדבר על השיוך החברתי של האמנים שהזכרנו פה.
נכון, רובם הגיעו ממשפחות מזרחיות (פוקס ופיק לא), אבל זה פחות העדה ויותר העובדה שהם הגיעו ממעמד נמוך וממשפחות קשות יום. הם היו צריכים להיאבק על הפרנסה שלהם ורובם ניגנו בלהקות והרוויחו כסף לטובת המשפחה כבר מגיל 14.
ניסים סרוסי לא שר מוזיקה מזרחית, בטח לא אז, אבל כשאנחנו מסתכלים עליו היום, עם החליפה והשירה הגבוהה, המיקרופון ביד והשירים שנוגעים לא נוגעים בסכריניות, קשה לנתק אותו מההיסטוריה של הפופ הים תיכוני בישראל.
ברצף הזה, של פיק-פוקס-גדסי-סרוסי-שושן, נולדה בעצם הדמות שאפשר לקרוא לה “הזמר המזרחי”. דמות שהיתה מרד בלתי מודע במה שאז כבר קיבל את הכינוי “רוק ישראלי”, כמו הצהרה שיש עוד רוק ישראלי, הוא פשוט נראה, נשמע ומופיע אחרת.
לכן לא מפתיע שהבא בשרשרת התחיל גם הוא להוציא מוזיקה באותה תקופה.
ב1974 דוד חלפון, מי שכתב את “אשליות” לניסים סרוסי, ראה זמר חתונות מבצע את השיר בצורה מושלמת. הוא חיבר בינו לבין חייל משוחרר שכבר כתב להיט גדול לבעז שרעבי אחרי מלחמת יום כיפור - “מי ידע שכך יהיה”. כך התחיל הקשר בין עוזי חיטמן לשימי תבורי.
אלבום הבכורה של תבורי, “חיפשתי שירים לצאת לעולם”, הוא אולי אלבום הרוק המזרחי הישראלי האולטימטיבי. הקצביות של צביקה פיק, הבלדות של ניסים סרוסי, הבלוזיות של אבנר גדסי והפופיות של עוזי פוקס - הכל משתלב כאן. תבורי וחיטמן יצרו רוק ישראלי אחר, ולא מעט קהל אימץ אותו. לתקשורת לקח עוד 20 שנה בערך.
איפה כל זה שם את גבי שושן?
אחרי האלבום הראשון שלו, הוא כבר שם לב שקורים דברים מסביבו. הוא גם שם לב לקוליפון ולדלת שהם פתחו לפיק וגדסי, לאחים ראובני שאימצו את תבורי (ואת אהובה עוזרי, כדאי לציין).
אבל שושן היה קצת שונה מהם. הוא לא רצה לבנות לעצמו מסלול עוקף כמו סרוסי. להיפך, הוא רצה להיות חלק. הוא נגע בזה בשיער ובאחרית הימים, הוא עבד עם אהור מנור ועלי מוהר. הוא כבר היה ממש על סף ההתפוצצת וההכרה שהגיעה לו.
מתוך כל זה נוצר האלבום השני שלו, שיצא בקוליפון ב1975.
על פניו זה היה אלבום רוק לכל דבר. אבל בתוכו הוא מכיל כמה מקווי המיתאר של הפופ הים תיכוני של סוף שנות ה70 וה80.
למשל, “שיר לאוהבים הצעירים”, שכתב אילן גולדהירש על פי שיר שהופיע בגרסה אנגלית באלבום הראשון של שושן בשם “People Get Together”. קן גלובוס, קולנוען שחטא במוזיקה, כתב את השיר ההוא (בהמשך הוא התפרסם בעיקר כשהלחין מוזיקה להצגה “בני בום” והבטיח את מקומו באולימפוס התמלוגים עם “בני בני ילד רע”). במקור זה היה מעין המנון היפי שקרא לנוער להתאחד ולהשמיע את הקול שלו. אבל במילים העבריות זה הפך למשהו קצת יותר מעורפל מבחינת המסר, אבל מה שמעניין פה זה המשלב הלשוני.
גבי שושן בעצם לא שר פה בשפה דיבורית אלא גבוהה, קצת כמו בשפה שבה השתמשו לפני בוא הרוק:
“בואו בואו יחד, באשר רק איתכם, והקשיבו לזמר אשר אשיר לכם“, “את השיר נשירה, עם נשמה בלב, יזמרו אותו כל אוהבת ואוהב“.
במנותק מהלחן והביצוע, זה יכול היה להיות שיר אהבה משנות ה50. אבל זה בעיקר מתחבר לדבר הזה:
“שנותיך היפות חולפות ואיש לך לא ישיב, את עלומייך הקצרים את טעם החיים“, “חולם הוא על האהבה, שהיא יפה וגם זכה, לכל חייו נאמנה“.
או בקיצור, זה מאוד מזכיר את השירים הראשונים של אביהו מדינה.
מדינה הוא דמות מעניינת כי הוא בעצם חורג מכל החבורה שהזכרנו כאן. כבר מתחילת הדרך שלו, בשנות השבעים המוקדמות, הוא לא שאב את ההשפעות שלו מהמסורת של רוק’נרול אלא דווקא מהזמר העברי העתיק. מדינה אמנם שמע כנער את הביטלס, אבל השירים הראשונים שלו, כמו “חידה את לי” או “לנר ולבשמים” (שהתבסס על טקסט של שבזי), קרצו יותר למרדכי זעירא ונחום נרדי מאשר לפול מקרטני. כשמחברים את זה לאג’נדה של מדינה, שמהרגע הראשון נלחם על הלגיטימציה של המוזיקה הים תיכונית ועל היציאה שלה מהגטו התרבותי, מבינים שהוא למעשה בנה לעצמו מסלול עוקף רוק.
זה בא לידי ביטוי גם בלחנים שלו, שהדהדו את החיבור האתני (המזויף לעיתים) של המלחינים הישראלים הקלאסיים, וגם בטקסטים שחזרו לתנ”ך, למסורת וגם לשפה קצת יותר גבוהה ופחות יומיומית.
אגב, עוד מאפיין בולט בז’אנר המתפתח היתה פטריוטיות ושירי מוראל וגאווה לאומית, במיוחד אחרי מלחמות ואירועים טראומטיים. בעקבות מלחמת יום כיפור גבי שושן הקליט עם מוטי גלעדי את “יום הדין”, שהופיע בתקליטון עם “שיר לאוהבים הצעירים” (אבל לא נכנס לאלבום).
אביהו מדינה, מצידו, כתב את השיר הזה
אילן גולדהירש, שכתב את “שיר לאוהבים הצעירים”, היה אז פזמונאי יחסית חדש בתחום, אבל כבר הספיק לכתוב את “איתך ובלעדיך” לצביקה פיק, שהפך אחר כך סטנדרט באזורים הים תיכוניים, ואחר כך כתב גם לאבנר גדסי, זוהר ארגוב וחיים משה. ככה שסגנון הכתיבה הזה הגיע גם ממנו, והתפזר לכל הז’אנר.
וזה קורה גם בשיר נוסף שגולדהירש כתב לאלבום הזה והפך ללהיט הכי גדול מתוכו - “להשתטות לפעמים”. שיר שמרקו בכר הלחין אבל מושפע בכבדות ל”Suddenly You Love Me” של הטרמולוס, שיר שהיה להיט ענק בימי להקות הקצב ואין ספק ששושן ביצע אותו מתישהו על הבמה (יש לו גם גרסה עברית שכתב אריק איינשטיין (!) לביצוע של שלישיית התאומים).
איינשטיין הוא דוגמה טובה להבדל הזה בין הטקסטים ששושן שר לבין מה שהתקבע כרוקנרול עברי. משהו שמשתמש בשפה דיבורית, אפילו גסה לפעמים, בשובבות נעורים וחרמנות צברית, ולפעמים, כמו למשל אצל כוורת, באבסורד ונונסנס ציניים.
הנכונות לשיר “אני פשוט אוהב אותך, פשוט מאוד אוהב אותך, חושב עלייך בלילות ובימים“, ועוד להכניס בפנים סלסול קטן, הפך את השיר הזה גם לסוג של סטנדרט.
גולדהירש גם כתב לאלבום את “תודה לאבא ואמא” - עוד חריגה מהנרטיב הצברי שקידש את החופש, השלום והאהבה, לטובת שיר אהבה לבית, לילדות ולהורים. פרקטיקה שתשמש הרבה זמרים מהז’אנר בהמשך.
וגם “ילדה קטנה”, שכתבה סמדר שיר אחרי הצלחת “נפרדנו כך”, כולל את הסלסול העדין הזה. זה לא שיר מזרחי אלא בלדת בלוז, אבל בלוז הוא, בעצם, המוזיקה המזרחית הישראלית. תפקיד גיטרה מהסוג הזה, שמנגן שלמה מזרחי, אפשר למצוא גם בשירים של זוהר ארגוב.
עוד נקודה מעניינת באלבום, וכזאת שמלמדת אותנו עוד דבר עליו ועל שושן, היא הביצוע שלו ל”לילה בחוף אכזיב” של נעמי שמר.
בעצם שושן עושה את מה שאביהו מדינה עושה. הוא רוצה להתחבר למוזיקה הישראלית טרום-רוק, כזאת שנתפסה כשירים הישראלים היפים והנכונים.
הוא עושה את זה בדרך שלו, בביצוע בלוזי מלא תשוקה, ובו זמנית הוא גם תובע את מקומו בקאנון.
אבל המקום הזה לא הגיע, וגם שושן פספס את ההזדמנות להיות סנדק הרוק הים תיכוני.
כשהאלבום השני שלו יצא על גבי דיסק הוא קיבל את השם הגנרי (והמבאס) “שירים שאהבנו”, אבל בעצם זאת הפכה לאירוניה, כי רוב השירים מהאלבום הזה, למעט שניים, נעלמו לחלוטין.
היה בו בלוז ורגאיי ורוק’נרול פיפטיז ופסיכדליה. בס עם סלסולים. אבל הקהל לא קיבל את זה.
בהמשך שנות ה70 הרוק והמוזיקה המזרחית הלכו והתפצלו. מצד אחד תמוז, מצד שני צלילי העוד. פיצול שהלך והעמיק ולמעשה מחק את האפשרות שהחבורה הזאת הציעה. אפשרות של ממסדיות משולבת בגיטרות, מזרח ומערב ביחד בלי להתעסק בסמליות. רוקנרול קצת גולמי וקצת נאיבי, שהציע אפשרות אחרת לתרבות המקומית.
גבי שושן לא ראה את הפיצול מקרוב. אחרי האלבום ההוא שושן טס לניו יורק, לעשור של חלטורות, גירושין וקוקאין.
באמצע שנות ה80 הוא חזר לארץ. מסביבו היו זמרים לבושי חליפות ששרים גבוה ומחזיקים את המיקרופון עם כל הלב. שרים על אהבה ותשוקה בלי התחכמות ובלי קריצה, ואולי לא ממש זוכים לחיבוק הממסדי אבל גם אי אפשר כבר להתעלם מהם.
שושן לא מצא את עצמו בקבוצה הזאת. הוא, שתמיד ראה את עצמו כרוקר, התחבר דווקא לעובד אפרת, אהוד בנאי, סי היימן ומיקי שביב. הוא הוציא כמה שירים שחלקם דווקא היו לא רעים, אבל לא הצליח להתכנס לאלבום או אפילו ללהיט רדיו.
למעשה מאז 1975 שושן התנדנד בניסיונות חוזרים ונשנים לשחזר את ההצלחה שלו. רק בתחילת שנות ה2000, במופע המשותף עם עוזי פוקס ושרי, שושן קיבל חיבוק מחודש מהקהל.
אבל כנראה שזה לא הספיק, והסוף העצוב הגיע בשנת 2016.
האזנה נוספת
לא יודע אם זה קשור לאנטי-קאנוניזציה של החבורה שעליה דיברנו כאן, אבל רוב האלבומים הרלוונטיים שלהם בכלל לא נמצאים בספוטיפיי בצורה מסודרת ועם העטיפה המקורית אלא מפוזרים בכל מיני אוספים. אז ניסיתי לאגד אותם לרשימה מאוחדת לפי הסדר המקורי, וזה כיף מאוד להאזנה:
והנה עוד פלייליסט קצת יותר הרפתקני, שלוקח את הצד הרקיד של המוזיקה המזרחית הראשונית ההיא:
ואחד אחרון, פלייליסט שערך אחי אופיר קריב ואני תמיד שמח להמליץ עליו כי בלי קשר להיותנו קשורים בקשר דם, זה פשוט רצף מצוין וכיפי ולהאזנה:
איזה יופי של פוסט! ניתוח נהדר, מפרספקטיבה של כמה עשורים, של הזרמים שהקדימו ואיפשרו את המוזיקה המזרחית. אף פעם לא חשבתי ככה על השתלשלות הארועים. וגם חידשת לי הרבה פרטים. תודה!!
"להשטתות" הוא חתיכת שיעור בהפקה! היו שם ביצים להכניס רעשים, צעקות ומלמולים, שממלאים את השיר באנרגיה חיה ומתפרצת. בכל האזנה מוצא שם עוד יציאות. והגיע הזמן להגיד שהלחן פשוט גנוב, וגם הרעיון הכללי :) אבל באופן חריג, הגניבה משפרת את המקור הקצת חלבי לטעמי. גבי שושן זה סיפור עצוב, כישרון עצום שפשוט לא ידע מה לעשות איתו.