הטוב, הרע ויוסי
על יוסף שילוח בעקבות הדוקו החדש
הדוקו “בעל החלומות” של קובי פרג’, מוריס בן מיור ועומר שילוח, יצא לפני כמה חודשים והגיע ממש עכשיו גם להוט ויס. מדובר באפוס דוקומנטרי, לא פחות, על חייו של סירוס יוספיאן. עולה חדש מכורדיסטאן שעלה לארץ בגיל 9, וקיבל את השם שלום יוסף. אבל בגלל טעות כתיב בעיתון, העולם הכיר אותו בתור יוסף שילוח.
שילוח מצטייר בסרט הזה כאישיות מורכבת ומרתקת. מתבודד, מהגר נצחי, אאוטסיידר לקאנון הישראלי, שהפך איכשהו לאחד הסמלים שלו.
כשחושבים על זה, הדמויות שאיתן הוא מזוהה בקולנוע היו דמויות של אנשי שוליים. עאמר ב”השוטר אזולאי”, סלבדור ב”סנוקר”, ישראל בן נעים ב”משפחת צנעני”, הרס”ר שמש וכמובן פארוק - כולם אנשים שמגיעים מבחוץ ומטלטלים את הדמויות הראשיות. הנוכחות שלהם גורמת לכל שאר הדמויות אי נוחות מסוימת, ולרוב זה גם מניע את העלילה בצורות שונות. לפעמים קומיות, לפעמים סנטימנטליות (כמו למשל התפקיד המופתי שלו ב”הבית ברחוב שלוש”). אבל הוא אף פעם לא אחד מהחבר’ה, לא על המסך ולפי הדוקו מתברר שגם לא בחיים.
למעשה כל הסיפור הזה מכונס במונטאז’ הפתיחה של הסרט, שעובר על כתוביות פתיחה של סרטים שבהם שילוח שיחק. מעבר לזה שהאסתטיקה של הפונטים מרהיבה, התפקיד שלו תמיד מלווה בכיתוב - “בתפקיד אורח:”, “בתפקיד הרס”ר:”, “וגם:”. תמיד נספח, אף פעם לא הגיבור.
אני שם בצד גם את הפעילות הפוליטית שלו, שמתוארת בסרט בהרחבה והיא חלק בלתי נפרד ואפילו מפתיע מהסיפור, ומתייחס לשני הסרטים היחידים שבהם שילוח כן הופיע, באופן נדיר, בתפקיד הראשי.
ב1973 הוא הופיע, כרגיל בתפקיד משני אך בולט, בסרט הבכורה של אסי דיין כבמאי: “הזמנה לרצח”. בעקבותיו, הוא לוהק לתפקיד הראשי בסרט השני שדיין ביים, לפי תסריט שלו ושל נפתלי אלטר. סרט שעקב תסבוכת זכויות יוצרים קשה מאוד להגיע אליו היום, והפך למעין סוד כמוס בקרב פריקים של קולנוע ישראלי: “חגיגה לעיניים”.
הסרט הזה צולם בקיץ 1973, אבל לרוע מזלו הקרנת הבכורה שלו תוכננה לחודש אוקטובר. מלחמת יום כיפור דחתה ודחתה אותו, ובסוף הוא עלה למסכים רק ב1975. באותה שנה שבה שילוח שיחק בחגיגה נוספת, בסנוקר (למרות שהמילה “חגיגה” נוספה לשם הסרט הזה רק מאוחר יותר. במקור זה פשוט היה “סנוקר”).
בכל מקרה, שילוח התייחס בכמה הזדמנויות ל”חגיגה לעיניים” כתפקיד הגדול ביותר שלו.
העלילה מתארת את שאול הכהן, משורר שמגיע למטולה הנידחת כדי להתאבד. הוא משתכן במלון מעופש, וחותך לעצמו את הוורידים. אבל הניסיון נכשל, והוא מתעורר מול עיניהם המשתאות של תושבי העיירה, שמסוקרנים מהאדם החדש והמוזר שנכנס לפתע לחייהם.
תוך כדי, העיירה מתוכננת לחתונה גדולה, וחיילים מקיפים אותה תוך הכנות למלחמה. אותה מלחמה שהפכה למציאות שלושה חודשים אחרי הצילומים.
נפתלי אלטר, שהפיק, כתב את התסריט עם אסי דיין וגם שיחק בסרט תפקיד קטן, סיפר ששניהם נהגו לכתוב תסריט לפי לוקיישן. הם היו נוסעים ברחבי הארץ, מגיעים למקום מסוים ומחליטים ששם הסיפור יקרה. ובאמת, הלוקיישן של העיירה הוא בעצם הכוכב של הסרט. שלל התרחשויות צבעוניות ומוזרות על סף האבסורדיות עם דמויות שונות ומשונות. משהו שקצת מזכיר את הסרטים שאמיר קוסטריצה יעשה שנים מאוחר יותר.
זה סרט חכם, מעורר מחשבה ופילוסופי מהסוג שלא עשו בארץ בתקופה ההיא. תוצר שיכלו לייצר רק שני יוצרים צעירים ורעבים, בלי מחסומים של מה נהוג ואיך עושים סרט ישראלי.
דיין ואלטר היו מעין יחידה עצמאית של יוצרי סרטים, שעבדו בפורמט שיכונה שנים אחר כך ‘קולנוע אינדי’. קולנוע שלא תלוי במפיקים ובאולפנים הגדולים, שיש בו מידה מסוימת של תעוזה אבל גם יומרנות בריאה.
״חגיגה לעיניים״ הוא בעצם סרט על חברה שדורשת מהיחיד להקריב את עצמה לטובתו, כשהעיירה מגלה שמשורר מת הוא דווקא מקדם מכירות לא רע למקום נידח כמו מטולה. מאותו רגע הם מובילים אותו אל הסוף הבלתי נמנע, כשהם מלווים אותו בתהלוכה מפוארת אל חדר סגור, ומניחים אקדח על השולחן.
היומרנות ב”חגיגה לעיניים” דווקא עובדת לטובתו. יש מעט סרטים מהתקופה שהעזו בכלל להתעסק בחומרים כאלה. טרום הקולנוע הפוליטי של שנות ה80, כשהסאטירה הקולנועית היתה בעיקר בסרטים של קישון, והמקום היחיד שבו היה מקום לפילוסופיה והרהורים היה במחזות של חנוך לוין, שהשפיע בוודאות על הסרט הזה.
אם נחזור לשילוח, זה מעניין שאפילו כשהוא בתפקיד הראשי, הוא הזר. המשורר שמגיע לעיירה מדוכא ואובדני, ואז מתאהב (בדמות שמגלמת טליה שפירא), ושוב רוצה לחיות. אבל זה כבר מאוחר מדי, והירייה שמסיימת את הסרט מסמלת את הסוף הידוע מראש של המשורר האומלל.
אני מהמר ששילוח אהב את הסרט בגלל הנידחות שלו. זה סרט שנכשל בזמן אמת, צבר קהל קטן של אוהדים ומשוגעים לדבר, והחל מ1992 לא הוקרן כמעט בכלל עקב סכסוך בין דיין ואלטר לבעל הזכויות, שיש קולר.
אני חושב שהוא גם אהב את הוורסטיליות שהסרט הזה איפשר. באופן יחסי, הדמות שלו מאוד סולידית. בלי מבטאים, בלי מניירות מופרזות, אפילו בלי שפם.
יש בסרט הזה כמה תצוגות משחק נהדרות של שילוח, בין אם זה הנאום הטראגי שלו בחתונה, הפנטזיה שלו על הטקס לכבודו, הסצינות עם טליה שפירא וכמובן תהלוכת המוות בסוף.
אבל כן שווה להגיד שיש משהו שלא מרגש עד הסוף במשחק שלו. אולי כי אנחנו רגילים לראות אותו פיזי יותר, ואולי כי היתה מידה מסוימת של חוסר התאמה בינו לבין הדמות שדיין ואלטר כתבו.
בדוקו החדש הוא גם מתאר את הקשיים והייסורים שליוו אותו בבניית הדמות הראשית. אולי זה לא מקרי. הוא כנראה הרגיש את זה בעצמו.
וזה מביא אותי למסקנה שאולי לשילוח היה נוח להיות דמות משנה. הוא הרי הרגיש כזה גם בחיים. דמות משנה בישראליות. זר שמגיע פתאום.
אפילו את המבטא שלו, הכורדי, הוא שינה בהתאם לתפקיד. לא רק מבטא פרסי. למעשה גם המבטא שלו בדמויות ישראליות ‘רגילות’ היה חיקוי של חתך דיבור צברי. הוא עשה את זה כל כך טוב, שהיה קשה להאמין שזה לא המבטא הטבעי שלו. כמו סופרמן שמתחפש לקלארק קנט.
הפעם השנייה שבה שילוח גילם דמות ראשית היא בסרט נידח אפילו יותר - “גרין” מ1984, שביים גדעון קולירין (אבא של ערן, שביים את “ביקור התזמורת” ועוד), והוא מעין מותחן בלשי ששילוח התייחס אליו קצת בביטול.
בראיון המקיף והמעניין מאוד שנערך איתו במאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, הוא קצת מקטין את מה שאז כונו ‘סרטי האיכות’ משנות ה80. לצד ההשתפויות הזכורות ב”ספיחס” ודומיו, שילוח שיחק ב”כוכב השחר”, “סופו של מילטון לוי” וגם בסרט הזה. כולם תוצרים של קרן הקולנוע הישראלי שהוקמה בסוף שנות ה70, ותקצבה מה שנתפס כאלטרנטיבה לקולנוע העממי שרומם ופירנס שחקנים כמו שילוח. אבל בדיעבד, שילוח מסביר שלאותם במאים היה קושי גדול לא רק לקדם ולפרסם את הסרטים, אלא בכלל לסיים אותם. הוא מספר בשעשוע איך החזיר צ’ק לבמאי עקיבא ברקין, כדי שיסיים את “כוכב השחר”.
לגבי “גרין”, הוא מציין שהסרט לא רע, אבל שדלות התקציב וההפקה לא השאירו כסף לכל מה שקשור בקידום של הסרט, ככה שצפו בו מספר זעום של צופים והוא נשכח ונעלם.
הפרספקטיבה הזאת של שילוח די מרעננת. בתקופה ההיא, הסרטים האלו נחשבו חותמת איכות (”גרין” אפילו הוקרן בפסטיבל סן סבסטיאן), ומבחוץ היה נדמה ששחקנים כמו שילוח זקוקים לחותמת הזאת כדי להשתחרר מהתדמית של כוכב עממי.
אבל שילוח היה שונה מחבריו. הוא, בתודעת האאוטסיידר התמידית, לא התרגש ממחמאות של מבקרים. מבחינתו, תפקיד הוא תפקיד. אין חשוב יותר או פחות.
ב״גרין״ שילוח שוב במעמד המוכר של דמות שמגיעה מבחוץ. הוא משחק חוקר פרטי שעזב את המוסד אחרי פעולה כושלת ומנסה להתחקות אחרי בעל מפעל טקסטיל גדול שרוצה לסגור אותו. העלילה כמובן מסתבכת והסרט בגדול מתנהג כמו סרט בלשי קלאסי, כולל רומן סוער עם אשתו של החשוד, יריות, התגנבויות וכל השאר.
שילוח כמובן מצוין בתפקיד הראשי וגם מוכיח שוב את הוורסטיליות שלו. בתקופה ההיא הוא היה בין כל מיני וריאציות על דמות הפרסי, ב”ספיחס”, “סבבה”, “הרימו עוגן”, “הטוב הרע והלא נורא” ו”אלכס חולה אהבה”. סרטים שנוצרו ממש במקביל ל”גרין” (שלא לדבר על “הדודה מארגנטינה”, שם הוא מדבר במבטא עירקי כבד).
כאן הוא מאוד מאופק, קצת מזכיר את סלבדור מ”סנוקר” אבל מבוגר ודרמטי יותר.
מעניין ששני הסרטים היחידים שבהם שילוח לוהק לתפקיד הראשי (אני שם בצד את ״כץ וקרסו״ שהוא יותר סרט אנסמבל) הם סרטים שהגורל שלהם היה די עגום. הם כמעט לא הוקרנו וגם לא הצליחו בדיעבד.
הקהל לא רצה לקבל את שילוח כדמות ראשית. או שאולי לו דווקא יותר היה נוח להיות בצד, להישאר תמיד בעמדה של מי שמסתכל על הישראלים ולא חלק מהם.
גם בחיים זה כנראה היה ככה. ובשנותיו האחרונות, כשהפעילות הפוליטית שלו העלתה הילוך, החוצניות של שילוח לצברים רק הלכה והתחדדה.
למרות זאת, הוא כן זכה בתפקיד כמעט ראשי, של אב המשפחה ב״לילסדה״. תפקיד עצום שגם איפשר לו לראשונה לא להיות ההוא שבא מבחוץ, אלא האבא של כל הצברים - אלון אבוטבול, דרור קרן ומיקי קם. סופסוף הוא הפך חלק מהמשפחה.
