רק כתם בצבע חרדל
על המגלומניה החיובית של מישה סגל
לפני כמה ימים מישה סגל העלה לעמוד הפייסבוק שלו הקלטה, כנראה משנת 1980 או 81, עם דמו שנועד למוזיקת הפתיחה של סדרת המשטרה “קגני ולייסי”. סגל העלה שתי גרסאות, אחת עם סקסופון והשנייה עם המהום שלו.
כנראה שקברניטי סי.בי.אס לא כל כך אהבו את הנעימה הזאת, שניסתה אולי להתחקות אחרי הנעימה של “בלוז לכחולי המדים”, וביקשו נעימה קצת יותר מקפיצה ממלחין אחר, ביל קונטי (האיש שאחראי בין השאר לנעימת הפתיחה של “רוקי”).
סגל סחב איתו את הדמו הזה כשהגיע לישראל ב1982, ועם המילים של רחל שפירא הוא הפך לאחד השירים המדהימים בקטלוג של חוה אלברשטיין: “קולות”. סגל עצמו טוען שזאת ההפקה הטובה ביותר שעשה בישראל. השיר והאלבום.
אבל מבחינתי זה תירוץ כדי לדבר על האיש הזה, מישה סגל, שהותיר חותם כל כך משמעותי על המוזיקה הישראלית אבל נעלם ממנה מהר.
הבעיה העיקרית עם מישה סגל היא שקשה להכניס אותו לתוך מגירה.
מצד אחד, הוא חלק מדור המעבדים והמפיקים המוזיקליים שצמחו בשנות ה60 והגיעו מעולם הג’אז וההשכלה הקלאסית. אנשים כמו אלברט פיאמנטה, דוד קריבושי, קובי אושרת ואילן מוכיח (וכמו חלקם, גם סגל ניגן בצבא בתזמורת חיל האוויר).
אבל הוא גם אהב מאוד את הביטלס, והתחבר למוזיקאים שבאים מעולמות יותר רוקיים, ובראשם שלום חנוך, הצ’רצ’ילים ואריק איינשטיין.
ההפרדה בין רוק, פופ וג’אז היתה די נזילה בתקופה ההיא, ומישה סגל הוא אחד האנשים שייצגו את אותה נזילות.
הוא הלחין, כמעט במקביל, שיר כמו “מות הפרפר” ושיר כמו “היה היה”. הוא זגזג בין ז’אנרים במהירות כמעט לא תיאמן. בין ג’אז מעודן לרוק’נרול מלוכלך, בין בוסה נובה לגרוב אימתני, ובין פסיכדליה מורכבת וקיצונית לתזמורים מעונבים ומלאי אוויר.
אבל אם יש משהו משותף לכל העבודות שלו זו מילה שלרוב נאמרת בקונוטציה שלילית, אבל במקרה שלו אני רואה אותה דווקא באור מאוד חיובי - מגלומניה.
בישראל אין מקום למגלומניה, בטח לא בתקופה ההיא.
המוזיקה החדשה היתה גם ככה בן חורג מול שירי ארץ ישראל והמוזיקה העממית. זה לא מקרי שהרוק והפופ היו צריכים פילטר קצת יותר מעודן, בידורי, קליל ולא מחייב, כדי לקבל חותמת של לגיטימיות.
סגל לא היה כזה. להיפך. הוא לא התבייש לעשות ניסויים באולפן, להביא תזמורות גדולות, עיבודים בומבסטיים, לחלום בגדול.
חוסר הבושה הזה הוא גם כנראה מה שהפך אותו למפיק עסוק אי שם בלוס אנג’לס ולאחד האמנים הלבנים הראשונים שהוחתמו במוטאון. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
הפריצה הגדולה של סגל לתודעה המקומית היתה באלבום של חוה אלברשטיין מ1968. אלבום נטול שם אבל רב חשיבות, שבו אלברשטיין התחברה למוזיקאים כמו דני ליטני, אלכס וייס ואלונה טוראל ויצרה אלבום ג’אז-פופ פורץ דרך.
מישה סגל היה התגלית האישית שלה. הוא פגש את אח של חוה כשניגן במועדון בבאר שבע, והציע לו לחן מקורי שהפך עם המילים של אהוד מנור ל”מות הפרפר”. שיר יוצא דופן גם באלבום ההוא וגם בכלל באותה תקופה. בוסה נובה מעודנת ונינוחה מהסוג שאפשר היה למצוא בתקליטי לאונג’ אירופאים.
אבל השיר הכי מעניין של סגל באלבום הוא “בא אליי נער”. עיבוד שלו ללחן של דרורה חבקין, עם תפקיד תופים מדהים ושירה של חוה שנשמעת הרבה יותר פופית ומשוחררת ממה שהיא הרשתה לעצמה עד אז.
הקשר בין חוה למישה, שנמתח מ”מות הפרפר” ועד ל”קולות”, היה חזק ואישי מאוד, והיא הקפידה לכלול שירים שלו גם באלבומים נוספים שלה, כמו “ולו” ב”שירי רחל”, “אם העולם” ב”מרדף”, ו”בדידות” באלבום עם הפלטינה.
אבל השיא שלהם, עם כל הכבוד ל”קולות”, הוא באלבום הילדים הכי פסיכדלי שנוצר בארץ: “לאט לאט לאט” (או בשם שתחתיו הוא יצא מחדש - “אישה באבטיח”).
באלבום הזה סגל נותן במה לשני מוזיקאים צעירים והרפתקניים - מתי כספי ושלמה גרוניך, שהלחינו לאלבום להיטים כמו “אישה באבטיח” של גרוניך, או “הפרידה מתיבת נוח” ו”שמלות” של כספי. אבל סגל מתגלה במלוא הוירטואוזיות שלו בקטעים היותר ניסיוניים, כמו “הלחם הזה” המורכב, “וגם כמה סנפירים” המעודן וגם בקטעים עם השפעות קלאסיות-אוונגרדיות כמו “עננים”, “לאט לאט לאט” ו”אמא שלי מנגנת וולס”.
המשותף לכל אלה היא הנכונות ללכת על הקצה. לסחוב לקיצון שירים ולא להתבייש לעשות את זה.
גרוניך אמנם כבר הוציא אז אלבום בכורה קיצוני למדי, וביחד עם כספי הם כבר עבדו על “מאחורי הצלילים”, אבל סגל לקח את כל האנרגיות שלהם להפקת יוקרה בחברת תקליטים גדולה עם זמרת כוכבת.
מעניין להשוות את האלבום הזה לשתי העבודות הכי מזוהות של סגל, שנוצרו במקביל שלוש שנים לפניו: “השלושרים” וחצי מהאלבום “פוזי” של אריק איינשטיין.
בניגוד ל”לאט לאט לאט”, סגל עבד שם עם להקה ולא עם תזמורת. יש קצת כלי מיתר אבל הבסיס הוא גיטרה-בס-תופים.
וגם בשתי העבודות האלו הוירטואוזיות שלו מרשימה.
בשלושרים הנטייה היא יותר קלילה, ברוח ההרכב והשירים. סגל לא הלחין להם מוזיקה בכלל ותפקד רק על תקן מעבד ומפיק. גם נוכחותו של שלום חנוך כנראה לקחה את זה לכיוונים היותר מלודיים על התפר שבין קאנטרי, פולק רוק, השפעות ביטלסיות ונגיעות של פסיכדליה וגאראז’ רוק.
אצל איינשטיין סגל קצת יותר התפרע. בין הרוק’נרול הקיצי של “כמה חם”, הפסיכדליה של “הכלבה עליזה”, הפולקיות של “ילדה ציור”, הפופיות של “אברהם ושרה” ובעיקר “היה היה”, קטע שמדגים את אותה מגלומניה חסרת בושה אבל מרשימה ביותר של סגל.
אף אחד בארץ לא עשה דבר כזה. לקחת הקלטה ישנה ולערוך אותה לתוך שיר חדש (מה שהיום אנחנו מכירים בשם “סימפול”), לתת לאריק איינשטיין, אליל הנוער האהוב, לצרוח את נשמתו, לשלב בפנים קולות של כוסות וכיסאות כדי לבנות אווירה ולהקדיש את הכל לחבר המשותף של איינשטיין וסגל, זיגי סקרבניק. שמונה דקות מהפכניות שלא נשמעו כמו שום דבר שהוקלט בישראל, בטח לא ב1969.
ככה שאפשר לראות את “לאט לאט לאט” כסוג של המשך לצד השני של “פוזי”.
מה שקרה ביניהם, בין השאר, הוא שסגל התחיל לשיר בעצמו.
כבר ב1969 הוא גנב לסשן עצמאי את הנגנים של “פוזי” והוציא תקליטון שכלל שני ביצועים לשירים של הביטלס ועוד שניים מקוריים.
אבל ב1971 המגלומניה הבריאה הביאה אותו להקמת להקה בשם ‘שלישיית מישה סגל’. ההשפעה המובהקת היתה אמן שבארץ כמעט אף אחד לא הכיר - אלטון ג’ון (וגם קצת גילברט אוסליבן).
ההשפעה שלו ניכרה בעיקר בשיר הסולו הכי יפה של סגל: “שיר החרדל”.
שיר יפהפה ומוזר בן כמעט שש דקות שמתפוצץ מרעיונות מוזיקליים. סגל הוא לא הזמר הכי טוב בעולם, אבל יש בשירה שלו משהו כן ואמיתי. אותה מגלומניה ושאפתנות לא באים על חשבון הרגש, ולכן זה עובד.
אותו שילוב בין מגלומניה ורגש מגיע גם בכמה מהעיבודים הכי זכורים של סגל, אלה שהכניסו אותו באמת לקאנון: “פראג” של איינשטיין, “עד סוף הקיץ” ו”יליד הארץ” של אלי מגן, “הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר” של הדודאים ובעיקר “ציפור שנייה” של סוזן ופרן. עיבוד מופתי שלא נשמע ישראלי בשום צורה, ואם מנתקים את הטקסט של נתן זך, הוא יכל לשבת יופי באלבומי רוק מתקדם, פולק ורוק סימפוני מהתקופה.
בתור מעבד, סגל גם היה סוג של מנטור למלחינים צעירים שהתחילו לעבד בעצמם אחרי העבודה איתו. בשלושרים זה היה שלום חנוך (שגם עבד איתו ביצירת מוזיקה לתיאטרון), וב1972 זה היה מתי כספי. באותה שנה סגל יצר את אחד העיבודים המופתיים שלו, ל”כמו גלגל” שכספי הלחין לעפרה פוקס. עיבוד עם השפעות ברזילאיות שנשמע כל כך מתי כספי שקשה להאמין שלא הוא אחראי לו. ואכן כספי יאמץ הרבה מהאלמנטים האלה בעבודות שלו בשנים הבאות.
עוד אזור שסגל התמחה בו מתועד בצורה פחות עקבית - מוזיקה לתיאטרון וקולנוע.
סגל כתב מוזיקה לשלל הצגות כבר מסוף שנות ה60, ובהמשך יצר פסקולים לסרטים ״חסמבה ונערי ההפקר״, ״ז׳אקו והיצאניות״, ״אדם״ ו״שתי דפיקות לב״.
העבודות בקולנוע נראות לי כמו השיא של סגל בתקופה ההיא. המדיום שבו הוא הרשה לעצמו להתפרע באמת. מהשפעות של סרטי בלאקספלוטיישן ועד לתזמורים קלאסיים גדולים.
אותה נכונות ללכת על גדול, בסרטים או בשירים ברדיו, היא מה שגם הפכה את סגל למוזיקאי מבוקש מאוד, אבל מתוסכל מאוד.
התסכול שלו התחיל עוד ב1969, כשאורי זוהר דרש ממנו לעבוד בחינם וכתוצאה מהסירוב שלו הוא הורחק מאיינשטיין, חנוך וחבורת לול.
אבל מעבר לאנקדוטה הזאת, סגל פשוט לא התאים לישראל הסחבקית והקלילה. הוא היה כבד מדי, רציני מדי, שאפתני מדי.
הדוגמה הכי מובהקת לחריגות שלו נמצאת דווקא באירוע זניח למדי - תכנית של הטלוויזיה החינוכית מיולי 1970 בשם “מה כל הרעש?”.
התכנית הזאת היתה חלק מההתעניינות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה במוזיקה החדשה שמסעירה את בני הנוער, למורת רוחם של המבוגרים.
בתכנית הזאת מראיינים ומצלמים כמה להקות קצב, ביניהם גם עוזי והסגנונות (בוידאו נדיר ומדהים), וגם את מישה סגל בן ה25.
ההבדל בינו לבין הלהקות כל כך בולט, שלא קשה להבין למה הוא הרגיש אחר.
בתכנית הזאת מתראיין יקי יושע, לימים במאי קולנוע ואז חבר להקת המטאורים, שיושב עם רגל למעלה, חולצה פרחונית, משקפי שמש והבעה זרוקה.
לעומתו, מישה סגל יושב ליד פסנתר, עם חולצה מכופתרת, ומסביר בצורה רהוטה, בוגרת וידענית על המשותף בין הביטלס לבאך.
נושא הביטלס הוא משהו שכדאי להתעכב עליו. הרבה מוזיקאים ישראלים הושפעו מהצד המלודי של הביטלס. סגל הושפע, לצורך העניין, פחות מלנון ומקרטני ויותר מג׳ורג׳ מרטין. עבודת האולפן המורכבת באלבומים המאוחרים של הביטלס ריתקה אותו הרבה יותר מאשר האלבומים המוקדמים (סגל אמר שהוא האזין להם בזמן אמת ולא התחבר בכלל).
דוגמה להבדלי הגישה של סגל ממוזיקאים ישראלים אחרים נמצאת בראיון מאוד מעניין שלו מ1982 לסדרה ״מסע הקסם המסתורי״ של יואב קוטנר, בפרק שהוקדש להשפעה של הביטלס על ישראל.
באותו פרק מתראיין גם שלום חנוך (שזוכה מצד קוטנר לכינוי ״פול מקרטני הישראלי״), ומולו סגל מדבר על עיבודים, על שילובי ז׳אנרים, על הפקת כלי מיתר ושאר דברים שנשמעים לפעמים קצת מעל לאוזן של המאזין הישראלי, שהכיר את הביטלס בתיווך הסחבקי של אריק, שלום והחבר’ה.
אבל כשסגל דיבר באותו ראיון בגלי צה״ל, הוא כבר היה מנותק מהישראליאנה.
ב1973 הוא עלה על מטוס ומאז לא חזר לגור בישראל.
החזרה היחידה שלו היתה לאלבום “קולות” ב1982. אלבום שבו ההפקה של סגל נשמעת אחרת.
הוא פחות רוצה לטרוף את העולם ולנסות הכל. אחרי לימודים בניו יורק ועבודה באולפנים של לוס אנג’לס, הוא מגיע ממוקד מטרה. הוא יוצר אלבום בוגר, רב שכבתי, מדויק, מגובש ומלודי, ולא פלא שזאת העבודה האהובה עליו.
וגם כאן הוא נותן השראה למוזיקאי צעיר. יוני רכטר אמנם היה מנוסה כמלחין, אבל אני משוכנע שאלבום כמו “40:06” לא היה נשמע ככה, מבחינת הפקה, אם רכטר לא היה מעורב כנגן ומלחין ב”קולות”. ההפקה הנקייה, הפנדר רודס הבולט, הגרוב בתופים והנכונות לקחת את הזמן בעיבודים ולא למהר - כל אלה נוכחים בשני האלבומים ההם.
ויש עוד מוזיקאי מהדור של רכטר שהתחבר לסגל, ולמעשה היה האחרון שכלל לחנים שלו בתקליט ישראלי למשך הרבה שנים - אבנר קנר.
ב1984 קנר הפיק עבור הראלה בר את “קטיפה”, אלבום שגם נשמע מאוד לא ישראלי. אמריקאי, שאפתני, פ’אנקי ומצוחצח. מישה סגל הלחין לאלבום הזה שני שירים, ביניהם השיר היפהפה הזה:
מישה סגל הוא שם מוכר היום בעיקר ליודעי חן, למוזיקאים ולעכברי מוזיקה ישראלית.
מפתה להגיד שזה לא בצדק. אבל אולי יש בזה סוג של צדק. לא כי לא מגיעה לו ההכרה, אבל כנראה שהיינו קטנים עליו.
ואולי החסד המאוחר שלו הוא השיר האחרון שהוא הפיק בארץ לפני העזיבה, ב1974.
ב2008 כהן את מושון הפכו את המסמפל למסומפל, כשלקחו את ״רוצה ולא מוצאת״ של רותי נבון, עם הפתיח שמישה סגל הלחין ועיבד, והפכו אותו לדבר הזה:
אחרי כל כך הרבה שנים, הוא רצה ומצא.
עוד משהו להאזין לו
הפלייליסט הזה נותן איזו סקירה יחסית רחבה של העבודה של מישה סגל בארץ, עם הספק באמת לא ייאמן בחמש שנים בלבד (1968-1973) ועוד ספיחים מהביקורים המאוחרים שלו, כולל קטע מהאלבום היפה שלו עם אלי מגן מ2017:
העניין הוא שיש עוד הרבה שירים של מישה סגל, חלקם באמת מהטופ של היצירה שלו, שלא נמצאים בספוטיפיי, אז קיבצתי 20 מהם לפלייליסט יוטיוב נלווה ולא פחות מסעיר
תודה, תודה, ושוב תודה על הפניית הזרקור שלך לפינות הנסתרות של המוזיקה הישראלית 🙏
תענוג